כמה דברים שאני יודעת (כמעט) בוודאות על החיים – סיכום שנת 2018

אני יודעת שזה לא מקורי, אבל גם אני רוצה לסכם את שנת 2018.

אולי זו "מהומת" שנת החמישים שלי המתקרבת שמפתה אותי לסכם, לסדר ולארגן הכל במדפים ומגירות.
(אני חייבת כאן כמה מילים על גיל המעבר: לדעתי נפלה טעות באיות המילים. חי נפשי, אני בטוחה שהכוונה היא לגיל המֵעֵבֶר. אני, לפחות, מרגישה שנגמרה לי הסבלנות לכל מיני קלישאות והבטחות. הראייה שלי, לא זו הפיזית, לצערי, התחדדה ברמה כזו שאני יכולה לראות, מרבית מהזמן, מֵעֵבֶר לכל זה).

זו הסיבה שבחרתי לסכם את שנת 2018, בעזרת אן למוט הנפלאה. אן, בנוסף להיותה סופרת מחוננת, היא אישה שרואה רחוק ומעבר עד לאמת הגולמית. אמנם, באופן מוצהר אין לה שום קשר לתחומים של שפע וההגשמה, אבל בעיני היא לגמרי מוארת.

למה החלטתי כך?
כי יש לה שלושה מרכיבים הכרחיים ברשימת הטוענות ל"מוארות":
1. היא מרשה לעצמה להאמין בו זמנית בשתיים (או יותר) אמיתות סותרות
2. יש לה חוש הומור פרוע שעושה את סעיף אחד אפשרי
3. היא אחת שהיתה מספיק עמוק ב"בור", וגם הצליחה להביא לעצמה סולם, כדי לצאת ממנו.

אגב, סיכום שנת 2018 ועניין ההארה. בינינו, אולי לא שמתן לב אבל, דור המוארים והמוארות הקלאסי הולך וכלה ודור חדש נוצר כאן. זו אבולוציה שאני שמחה בה מאד. על פיה אנחנו לא צריכות יותר לחיות באור באופן מוחלט ולגור ב"פרדס" (על-פי הכתוב ב"קבלה"). היום, כל מה שדרוש הוא היכולת להכיל בנינוחות את הרווח שבין האור לחושך (ולגור רק בפרדס חנה, או בסמוך). בעצם, אולי אפשר אפילו לומר, שהחושך הוא האור החדש.
בחזרה לכתיבה ה"משותפת" שלי ושל אן למוט. החלטתי לכתוב את סיכום השנה שלי דרך ציטוטים נבחרים מתוך נאום ה"טד" המעולה שלה: "שתיים-עשרה אמיתות שלמדתי מהחיים ומהכתיבה" (הקישור נמצא כאן).

"במענה" לכל סעיף ברשימה שלה, כתבתי את הדברים שלמדתי אני השנה. כל זה כמובן מתובל בעצות לשפע ושגשוג (לא שכחתי את המשימה העיקרית שלי כאן בבלוג).

אז, הנה לפניכן, היצירה המשותפת:

הקדמה (אן למוט)

נכדי בן השבע ישן בחדר הסמוך ובבקרים רבים הוא מתעורר ואומר, "אולי זה יהיה היום הכי טוב בעולם." בפעמים אחרות, באמצע הלילה, הוא קורא לי בקול רועד, "סבתא, האם פעם תחלי ותמותי?"

לדעתי זה די ממצה מבחינתי ומבחינת רוב האנשים שאני מכירה את היותנו תערובת של ציפיה שמחה ושל אימה. אז כמה ימים לפני יום הולדתי ה-61 התיישבתי, והחלטתי לערוך רשימה של כל מה שאני יודעת לבטח. יש כה מעט אמת בתרבות הפופולרית, אז טוב להיות בטוחה בכמה דברים.

מספר 1 ~ אן למוט

"הדבר הכי אמיתי הראשון הוא שכל אמת היא פרדוקס.
החיים הם גם יקרים, מתנה נפלאה ובלתי-נתפשת, וזה גם בלתי-אפשרי כאן, בצד הגשמי של הדברים. זה לא היה בכלל כוחות, לאלה מאיתנו, שנולדו רגישים ביותר. זה כל-כך קשה ומוזר, שלפעמים אנו חושדים שעובדים עלינו. החיים מלאים בו-זמנית במתיקות ויופי שוברי-לב, בעוני מייאש, בשטפונות, תינוקות, פצעי בגרות ומוצרט, הכל מעורבב ביחד. לא נראה לי שזאת מערכת אידאלית."

מספר 1 ~ שלי

הפרדוקס שלי לשנת 2018 שפע ואור VS. אובדן וכאב – אם כל שנות צעירותי ניסיתי לפייס את הפרדוקסים, להנדס אותם, לדבר אליהם יפה או להתחנף – הרי שככל שאני קרבה לחמישים שלי אני מתיידדת איתם, בוטחת "בהם" ומוכנה להסתכן בפיצול אישיות.

במקצועי בחרתי ללמד ידע המגלם בתוכו אהבה ללא תנאי, אלוהות חומלת, התבוננות והבנה שאנחנו פוטנציאליים אינסופיים. בתכ'לס אני גם יודעת כמה אנחנו מורכבים מעליות ותהומות, קמטים, חשבונות קטנים בפנקס, וילדות קטנות בנות ארבע שעדיין בוכות כאשר מושכים להן בצמות.

השנה אבי נפטר. זה היה צפוי למדי מבחינתי. הוא לא היה אב השנה, אם להתבטא באופן עדין, ולא צפיתי שארד מהפסים או משהו בסגנון. ליוויתי אותו אל מותו תוך שימוש בכל הכלים הנאורים שהיו ברשותי. זה אומר עם תפילות והבנה מלאה של מה שעומד לקרות.

עם זאת, בהיותי, כמו שציינתי, גם בת ארבע לנצח, אבא שלי מת. אבא שלי, הגבוה המוצלח היפה שאהב אותי מאד, מאד. התפרקות. חלק ממני חווה התנפצות של ממש. הכי ראשונית, הכי טירונית, כאילו אני לא מדברת עם אלוהים כל יום.

אז מה?מה נכון? האור או החושך? – אני חושבת שלמדתי השנה (עוד קצת ועד כמה) שכל התשובות נכונות.

למדתי (עוד פעם) השנה, הוא, שאנחנו עשויים מחלקים, חלקיקים, וננו-חלקיקים, חלקם בני יומם ממש והמאסטריות שלנו מתחילה בבית, ביכולת לטפל בכל החלקים שבנו מתוך כבוד וקדושה. כבדו את הילדה בת הארבע שמשתטחת ב"טנטרום" פראי על הרצפה, הרעיפו אהבה על החלקים המורעבים לחיבוק ומילה טובה. הפסיקו לרצות להשתנות כל הזמן. אנחנו "קליידוסקופ" של חלקים, חלקם ממש עקומים, אבל הסך הכל שלנו עולה על כל אותם חלקים.

מס' 2 ~ אן למוט

"כמעט כל דבר יחזור לפעול אם מוציאים מהתקע לכמה דקות. כולל אתם."

מס' 2 ~ שלי

מנוחה. אין להפריז מספיק בחשיבות סעיף זה.
החיים שלנו הפכו לכל-כך מורכבים, ששכחנו כמה זה פשוט לנוח.
מנוחה זה לא: ויתור, חולשה, ניתוק, עצלנות, פאסיביות, פינוק מיותר, "החמצה" (של החיים בזמן שנחת) ועוד כל מיני דברים דרמטיים שהעללנו על הדבר התמים הזה.
מנוחה (גם של עשר דקות) זה כן: שיפור התפקודים הקוגנטיביים, הורדת רמות הסוכר בדם (תהיו פחות רעבות ופחות מותשות), שיפור יכולות ההשראה והיצירתיות, הזיכרון וההתמצאות.
לפעמים אנחנו שוכחות דבר פשוט: כדי להגשים, לחדש, לחשוב מחוץ לקופסא ולדמיין את החזון שלנו בבהירות – צריך אנרגיה זמינה!

השנה סיגלתי לי מנהג חדש. היומן הדיגיטלי שלי מתריע בשעה 11, ואני פורשת ל20 דק' של מנוחה ומדיטציית "תטא הילינג". חישוב פשוט מראה שנחתי השנה 7300 דקות יותר מכל שנה, כלומר נוספו לי 121 שעות שינה. שורה תחתונה: השנה ישנתי יותר והגשמתי הרבה יותר משהגשמתי בחמש השנים האחרונות!

ההמלצה שלי – מנוחה בגלי תטא!

מנוחה כזו מאפשרת לנו ממש לישון, במהלך היום, מבלי להזדקק למחזור המלא של 7-8 שעות (שמאפשרים לנו התחדשות והתרעננות עמוקים). מנוחה כזו, מגבירה הפרשת הורמונים חשובים שנוגדים דכאון ומתח (סרוטונין, אוקסיטוצין ודופאמין) ונותנים ל"גופנפש" מנה רצינית של דלק להגשמות שלנו!
כאן אפשר למצוא אותי מדריכה אתכן במדיטציית "תטא הילינג" ~ מנוחה והשראה באמצע היום.

מס' 3 ~ אן למוט

"אין כמעט שום דבר מחוצה לכם שיעזור איכשהו לנצח, אלא אם אתם מחכים להשתלת איבר. אי-אפשר לקנות, להשיג או לקבוע פגישה עם שקט ושלווה. זאת האמת הכי נוראה והיא מרגיזה אותי. זאת עבודה פנימית, ואיננו יכולים לארגן שלווה או שיפור נצחי לאנשים הכי אהובים עלינו.
הם צריכים למצוא בעצמם את הדרך שלהם, את התשובות שלהם. את לא יכולה לרוץ ליד ילדייך הגדולים עם קרם שיזוף ומקלון שפתיים ב"מסע הגיבור" שלהם. את צריכה לשחרר אותם. זה חוסר כבוד, לא לעשות זאת…"עזרה" היא הצד המואר של שליטה."

מס' 3 ~ שלי

"אמהות אחראיות על החיים של הילדים שלהן".
אני ממליצה בחום לשחרר באהבה את האמונה הזו לדרכה.
כן – זו אמונה. אמנם למדנו להאמין בה באופן מוחלט, עד שקיבלנו אותה כאמת קדושה, אבל אני מציעה בחום לבדוק כל מה שקדוש. ובאמת כל מה שאני מאמינה בו באופן מוחלט, עבר השנה בדיקה מדוקדקת ומצאתי שהאמונה הזו היא שואבת אנרגיה רצינית. היא מייסרת באופן מקצועי!

כאמא אחראית אני יודעת שאני יכולה:
לשמור על ילדי (באופן חלקי לגמרי).
אני יכולה להזין אותם, כלומר, גם זה באופן חלקי (איפה ימי חלב האם האורגני הטהור הבלתי נדלה?).
אני יכולה להיות כתובת, לשאלות, מצוקות, דרישות, תמיכה וכל מיני מינים וסוגים של הכלה,
אבל להאמין שאני אחראית על חייהם, כמו שאן אומרת, זה לא לכבד את זה שיש להם
את הסיפור שלהם, העוצמה שלהם והרעיונות שלהם איך לכתוב ולביים את הסרט שלהם.

השנה כתבתי, והתכוונתי לזה:
"אִימהות אֵינָן עוֹגן
רַק מֵזַח.
אֲימָהוֹת הוֹלְכוֹת בַּבִּטָּחוֹן קָדִימָה
כשֶעיניהֵן קשוּרוֹת."

ההליכה שלנו בדרך כמגשימות, דומה במהות שלה לצעידה בדרך כאימהות. בעקרון, אנחנו יודעת מה אנחנו רוצות להגשים ומצפות מעצמינו ללכת בביטחון קדימה כדי לממש את זה. מצד שני, אין לנו שום מושג איפה בדיוק אותה הגשמה מונחת, אם בכלל. הפער הזה יכול ליצור תשוקה, סקרנות והעזה, או באותה מידה, ספק דאגה ואפילו ייאוש. ה"מזח" במקרה הזה, לדעתי, הוא אותו מקום לעגון בו מדי פעם, לנוח מעט מהגלים, הסערות והפרדוקסים.
ה"מזח" שלי נמצא בסעיף שבע. אפשר לשחות ישר לשם!

מס' 4 ~ אן למוט

"כולם דפוקים, שבורים, נצמדים ומבוהלים, אפילו האנשים שנראים הכי מסודרים. הם דומים לך יותר מכפי שהיית מאמינה, אז נסי לא להשוות את פנימיותך לחיצוניות של אחרים. זה רק יעשה אותך גרועה ממה שאת ממילא.
בעוד שתיקון, הצלה ונסיונות להושיע הם חסרי-טעם, דאגה-עצמית קיצונית היא אדירה, והיא קורנת מכם אל האטמוספירה כמו מנת אוויר צח. זאת מתנה ענקית לעולם. כשאנשים מגיבים לכך ב"היא ממש מלאה בעצמה," חייכי חיוך מונה ליזה קטן והכיני לשניכם כוס תה. להיות מלאת חיבה לעצמך הדבילית, האגואיסטית, הרגזנית, המעצבנת – זה הבית; מכאן מתחיל השלום העולמי."

מס' 4 ~ שלי

אני חוזרת לסעיף מספר 1, הפסיקי לרצות להשתנות כל הזמן. זה יפנה לך כל כך הרבה אנרגיה שבה תוכלי לרוץ מרתון או פשוט להתחיל פילאטיס, או לקרוא את כל הספרים שלא הספקת השנה. מכאן מתחיל השלום העולמי – כן. ואת לא צריכה להיות מיס יוניברס כדי להביא שלום לעולם המסוכסך בחוץ, מספיק אם תערכי שלום בתוכך. וכן, השפע מתחיל בתוכך (תזכורת!). שעורי בית לשנה זו (כדאי לנסות את זה בבית): להיות מלאה בעצמך, אגב שתיית ספל תה. תהני!

מס' 5 ~ אן למוט

"כתיבה. כל סופר שאת מכירה מתחיל עם טיוטות ממש איומות, אבל זה שומר שהתחת שלו יישאר על הכיסא. זהו סוד החיים. אולי זה ההבדל העיקרי בינך לבינם. הם פשוט עושים את זה. הם עושים זאת בכך שהם מסכמים את זה מראש עם עצמם. הם עושים זאת כחוב של כבוד. הם מספרים את הסיפורים שמגיעים דרכם יום אחרי יום, אחד-אחד.
כשאחי הגדול היה בכיתה ד', הוא היה צריך להגיש למחרת סיכום על ציפורים, ובכלל לא התחיל לעבוד על זה. אז אבי התיישב איתו ועם "הציפורים של אמריקה", נייר, עפרונות וסיכות מתפצלות — אם מישהו מכם פחות צעיר וזוכר מהן סיכות מתפצלות — ואמר לאחי, "ציפור אחרי ציפור, חביבי. "פשוט תקרא על שקנאים "ואח"כ כתוב על שקנאים במלים שלך. "ואז תעבור לירגזים, "ותספר לנו עליהם במלים שלך. "ואח"כ – אווזים."
אז שני הדברים הכי חשובים בנוגע לכתיבה הם: ציפור אחרי ציפור וטיוטות ראשונות ממש מחורבנות.
אתם תרגישו נורא אם יום אחד תתעוררו, ותבינו שלא כתבתם שום דבר ממה שהחבאתם בשרוולים של ליבכם.

מספר 5 ~ שלי

אל תחששי לדמיין את 2019 שלך (הנה קישור לכמה צעדים ראשונים שיעזרו לך).

"ציפור, ציפור" סעיף, סעיף – והתחילי, כמו שאן מציעה – בכתיבת טיוטות גרועות.
מאיפה להתחיל? – ממש ממה שיש.
אם זה לא הולך, נסי עוד פעם.
אם זה ממש לא הולך,
לכי לנוח
וכשתקומי תנסי עוד פעם.

יש לי עצה אפילו יותר טובה. מוטב שלא תנסי. השנה החלטתי להיגמל מ"נסיינות יתר". זו ממש מחלה כרונית. החלטתי פשוט לעשות דברים. הקמתי אתר, פתחתי בלוג, נסעתי לחו"ל לבד, שמתי את הדרדס בצהרון ואפשרתי לעצמי יותר זמן לעצמי, נסענו לשתי חופשות קיץ ולימדתי פי שלוש מכל שנה אחרת, מבלי לדעת איך זה בדיוק יכול לעבוד. לעשות דברים – זה עובד.

מספר 6 ~ אן למוט

"משפחות. משפחות הן עניין קשה, קשה, קשה, ולא משנה כמה הן יכולות להיות גם מקודשות ומדהימות. שוב, ראה מס' 1. בכינוסים משפחתיים, כשיש לכם לפתע יצרים רצחניים או אובדניים – זיכרו שאצל כולם זהו נס שכל אחד ואחת מאיתנו נהרו ונולדו. האדמה היא בית-ספר לסליחה. ההתחלה היא לסלוח לעצמך, ואח"כ אפשר כבר להתחיל לסלוח מסביב לשולחן האוכל. וככה אפשר לעשות את העבודה הזאת במכנסיים נוחים.

כשוויליאם בלייק אמר שאנו נמצאים כאן כדי ללמוד לסבול את קרני האהבה, הוא ידע שהמשפחה היא חלק אינטימי מזה, אפילו כשרוצים לברוח בצרחות ומתוך מסכנות. אבל אני מבטיחה לכם שאתם מסוגלים לזה. את יכולה לעשות זאת, לכלוכית, את יכולה לעשות זאת, ועוד תפתיעי את עצמך".

מספר 6 ~ שלי

האמת היא שאני סוג של "ניצולת משפחה", כמעט נס רפואי. יום אחד אכתוב על זה בפירוט, ועד אז תצטרכי פשוט להאמין לי.

אני אמנם לא בעד ללמוד סליחה דרך מאבק, כאב בלתי נסבל וייסורים בתוך המשפחה אבל אם זה מה שהגרלת בחיים האלו, כנראה שהגעת לכוכב הזה כדי ללמוד סליחה.
מה שלמדתי השנה על סליחה הוא כזה:
לכאורה, הייתי אמורה "לתת" את סליחתי, אבל מרגע שעשיתי את הצעד, "הסליחה" בצעה תרגיל אקרובטי מדהים, ממש סאלטה באוויר וחזרה ישירות אלי, ללב. אנחנו, כביכול סולחות למשהו חיצוני לנו, אבל מאגר החמלה שלנו מתמלא באותו רגע. חמלה היא רגש שבעיני מסוגל לשטוף ולנקות את המשקעים הכבדים ביותר בנפש שלנו. היא ממיסה "אבנית" בשניות ומותירה אותנו מבהיקות למרחוק. את יכולה לעשות את זה!.

מספר 7 ~ אן למוט

"חסד. חסד הוא משחרר חלודה רוחני. תעלומת החסד היא שאלוהים אוהב את הנרי קיסינג'ר ואת ולדימיר פוטין ואותי בדיוק כמו שהוא או היא אוהבים את הנכד החדש שלכם. לך תבין. מהלכו של החסד הוא מה שמשנה אותנו, מרפא אותנו ומרפא את עולמנו. כדי להזעיק חסד, אימרו "הצילו!" וחיגרו חגורת בטיחות.

"אלוהים" זה פשוט "טוּב". זה בכלל לא כזה מפחיד. הכוונה היא לתבונה חיה, נשגבת או אוהבת, או כפי שלמדנו מהסרט של "נשיונל למפון", "הסופגניה הקוסמית." שם טוב לאלוהים: "לא אני." אמרסון אמר שהאדם הכי מאושר עלי אדמות הוא זה שלומד מהטבע את לקחי עבודת האל. אז צאו הרבה החוצה והביטו למעלה. הכומר שלי אמר שאפשר ללכוד דבורים בתחתית צנצנת בלי מכסה משום שהן לא מביטות למעלה, והן סתם מסתובבות במרירות ומתחבטות כנגד הזכוכית. צאו החוצה. הביטו למעלה. סוד החיים."

מספר 7 ~ שלי

את אלוהים אי אפשר להבין. לפעמים נדמה לי שאלוהים מתנהג כמו אחד המתבגרים שלי, באופן חסר שפיות מוחלט, לפעמים אני מרגישה שהוא בתוך טלטלה הורמונלית של גיל המעבר, לפעמים מאהב שנעלם, לעיתים, הסנה הבוער מדי ולעיתים סתם מישהו חסר נימוס שלא מחזיר טלפונים. בכל מקרה אני מזכירה לעצמי: "אהבי אותו. לא משנה מה, תיצמדי לאהבה".

אני יודעת שהשנה, הסכמתי לאהוב יותר מאי פעם. זה קשור להסכמה שלי לתת יותר מהאמון שלי, בלי תנאים מקדימים (אני כבר יודעת שאם זה לא יהיה לאהוב, זה יהיה לפחד וזו אפשרות שכבר לא באה בחשבון – כי היא פשוט לא הוכיחה את עצמה כמשהו שעובד טוב באמת).

המעניין הוא שאמון וסליחה, מתנהגים באופן דומה מאד. את כביכול "נותנת" אותם, אבל באותו הרגע הם עושים איזה מהלך, וכמו איזה בומרנג, חוזרים אליך. קצת כמו לזרוק כדור לכלב. האינסטינקט של אמון וסליחה הוא לרפא אותך.
חוץ מזה, אני באמת מאמינה ששלום עולמי יגיע מהחסד הזה שאוהב את כולנו שווה בשווה. לכי תביני. אה, אי אפשר להבין, אז, צאי החוצה, הביטי למעלה, אהבי הרבה
והגשימי עוד יותר מזה.

שתהיה לך שנת 2019 נהדרת!

…

*קרדיט לתרגום הרצאת ה"טד" של אן למוט:
שלמה אדם
עידו דקרס