(פוסט בגוונים טיפוליים *לא רק* למטפלות)
צינה
בבקרים חדר העבודה שלי כבר קר. אלו האמיצות שמגיעות מוקדם
כבר מבקשות איזה מענה לקור החדש. כבר כיבסתי את הכירבוליות
וביקשתי מבעלי שיוריד את התנור.
התפחתי את הכריות ושלפתי מהמדף הגבוה את קנקן התה
של החליטות.
משהו בנו פחות מוגן בסתיו.
הצינה חודרת את הסדקים הקטנים שבנפש.
שלכת ~ משהו בתוכנו נחשף
אנחנו מסכימות להתקלף בסתיו, אם במודע ואם שלא במודע.
אם בקיץ הכל היה מוחצן, השדה רגשי היה חם, מבעבע, מעלה אדים,
משתנה תדיר, הרי שהסתיו קורא לנו לנשור ולהתכנס.
הקצב משתנה. התנועה של הנשירה מותירה בנו חלקים חשופים.
זמן טוב להתחיל להתעטף.
מ(ת)קלפת
"מטפלת טובה מקלפת, כמו בצל, יורדת לשורשה של כל בעיה".
מסוג המשפטים שנאמרו בצורה כזו או אחרת בכל קורס טיפולי שלמדתי.
ולמדתי הרבה. כלומר, תסריט חיי נכתב כך שלא היתה לי ברירה אלא
להיות מטפלת.
עוד בילדות שלי, כבר הייתי בסוג של סטאז':
למדתי למצוא מה יש מתחת לחרדה של אמא שלי,
מה מתפתל מתחת לכעס של אבא שלי,
מה מתרחש בנבכי מוחם של הורי כאשר לא היו שם בשבילי,
מה "מפעיל" את חוסר השינה הכרוני של סבתא,
ומה מצית בילדים את הדחייה כלפי.
למדתי שכשאני יודעת את ה"מטריקס" של האנשים סביבי,
אני יודעת מה מפעיל אותם ואז אני יודעת לעזור בדיוק,
לתמוך במקום הנכון, לתמרן כשצריך,
ובעיקר לשתוק כשצריך ולשמור את נפשי בהתאם.
"פאסט פורוורד" לקליניקה שלי ולעניין הקילוף.
לקלף בצלים זה מדמיע. מים שורפים. אחד המורים היותר
נדירים שהיו לי לימד אותי אמת פשוטה: "עם מים מנקים".
הגיוני. כך שהבכי היה שגרתי בקליניקה.
הייתי מקלפת באדיקות, אגב קילוחי הבכי
של התלמידות שלי.
הקילוף כמובן נועד להיות סוג של חפירה בדרך
ל"שורש הבעיה". אבל טיפולי שורש, לצד יעילותם,
הם דבר כואב מאד.
אהבה – הרכיב החסר
מתישהו מצאתי את ה"תטא הילינג", או שהיא מצאה אותי
(טוב, לא נתווכח מי התחיל עם מי).
אני חושבת שזה קרה כאשר החלטתי שדרוש לי
שינוי בגישה הטיפולית.
נדמה שבזמנו פשוט שבעתי בצלים (וטישו) ו"התטא הילינג"
הביאה לחיק הקליניקה את המושג של אהבה ללא תנאי,
אגב, עבודת שורשים עמוקה.
אהבה ללא תנאי מאפשרת לקילוף להתרחש בטבעיות,
בעונתו, באופן אקולוגי, קצת כמו סתיו:
תמהיל של רוח, עלים נושרים, האטת תנועת האדמה ~
השורשים נחשפים כמעט מאליהם, מכח ציות (עדין)
לתכנית האלוהית. הייתי אומרת ש"שורשי" הקונפליקטים
מתגלים בשונה מ"נחפרים".
וזה לא שאין מים בסיפור החדש. אלא שאלו
מים חדשים, חיים, זה בכי אחר, לא צורב.
בתחושה שלי הבכי בסשנים וגם בקורסים,
הוא כמו גשם, מרווה, מנקה, נטול. נטול סבל.
התכנית האלוהית – הַכֹּל בָסֵדֶר
בעקרון, התכנית האלוהית על פי ה"תטא הילינג",
אם אני צריכה (לנסות) לסכם אותה בכמה מילים
היא כזו: הכל בסדר, את אהובה, יש סדר אלוהי,
הַכֹּל בָסֵדֶר. השיטה מאפשרת להציץ בסדר שיש
במה שאני קוראת לו "ספריית האמונות של תת המודע
שלנו". דפדוף, אפילו זריז, בספרייה זו, מאפשר לנו להבין
את השעורים, הלמידות והתבונה שיש בכל סיטואציה
בחיינו, גם אם היא מוצפת כאב, או חסרת הגיון לחלוטין,
לכאורה.
להיות במרחב אנרגטי כמו זה, מאפשר למטופלות שלי
(מעדיפה לקרוא להן תלמידות) להשיל מעליהן את
כל המיותר. זו השלה פשוטה. כמו לשטוף פנים כל בוקר,
פשוט כמו שלכת, כמו מאפשרת לאפר ולאבק להחליק מעצמם,
נותן לענפי רגשותיהן לעמוד חשופים מבלי לרעוד (כמעט),
כי תכף ומיד אני מניחה על כתפיהן שמיכת
צמר חמימה, אריג עשוי אהבה ללא תנאי כמו
שרק אלוהים יודע ליצור.
בנימה אישית. השלכת הפרטית שלי: אובדן וחיים חדשים.
ממש לפני כמה ימים, חוויתי שלכת פרטית משלי.
אבי נפטר, הרחק ממני, בדנוור קולרדו, לאחר סיבוך של דלקת ריאות.
מערכת היחסים שלנו היתה מורכבת מכדי להניח אותה כאן בכמה שורות,
אבל חשוב לי לכתוב בכל זאת כמה דברים, גם מבלי לפרוט את כל ההיסטוריה
שלנו, בתקווה שזה יתן פרספקטיבה ראויה לנושא שאנחנו כבנות-אדם ומטפלות,
מסתבכות סביבו: המוות.
השלכת הזו, האובדן הזה, הותיר אותי חשופה מאד.
היובש שמאפיין את העונה הזו, מבקיע חריצים גם בנפש. הרגשתי את דריסת הרגל של
צינת האובדן, מתמקמת בתוכי, מפלסת לה נתיב דרך הבקיעים. למרבה הצער נאלצתי
לקבל החלטה על חייו של אבי. המצב היה כזה שהצוות הרפואי הניח
בפני שתי אפשרויות קשות ומכאיבות: כן או לא.
אפשר לומר, שזו היתה שעת המבחן הגדולה של שיטת ה"תטא הילינג"
(אני מעדיפה לקרוא לה "דרך" ולא שיטה).
שאלתי את עצמי האם תעמוד לצידי גדולתה של האהבה ללא תנאי (שקיימת בבסיס השיטה)?
האם גם אני אוכל לעטוף אותי באותה "שמיכה חמימה"? האם אוכל להישען על אלוהים בשעה
הקשה הזו? בזמן שאני מנסה לענות על השאלה הקשה ביותר שאותה נשאלתי אי-פעם?
ידעתי שאם אכן אלוהים קיים, זה הזמן בשבילו להתייצב לצידי.
אלוהים הראה לי בפשטות שאני מאמינה שאני צריכה להיות אלוהים כדי להחליט
על חייו של אבי. מהרגע ששחררתי את האמונה הזו והסכמתי להיות
"רק" מי שאני: אישה, בת, ילדה – יכולתי לקחת החלטה ממקום תמים וראשוני.
התאפשר לי להכיל בשלמות (שלמות יחסית, אמנם פוצעת, אבל עדיין שלמה)
את הסיטואציה הכמעט בלתי אפשרית הזו.
חוויתי באופן חד משמעי את כוחה של אותה אהבה שאני מלמדת וחיה,
ברגע חריף של "קצה", על סיפה של תהום.
האהבה הזו איפשרה לי להביט נכוחה אל עומקה של התהום, לקפוץ לתוכה,
לגלות שאין אדמה קשה להתרסק עליה, אלא משק שקט של קבלה ורוך,
שכמו הובילו אותי יד ביד אל העבר השני של "התהום".
במובנים רבים אני מאמינה שחוויתי מוות ולידה מחודשים,
בדיוק כפי שאבא שלי עבר. אני רוצה לחשוב שהניסיון הזה איחד אותנו,
איחוד שלא התאפשר בחייו.
…
לסיום, מתבקש כאן שיר סתווי.
שָׂדֶה / דור אלה גבע
כַּמָּה טִבְעִי המָוות לַשָּׂדֶה.
שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ נֶאֱנָח תַּחַת חוּמוֹ
שֶׁל סֶפְטמבֶר,
מְאָלֵּץ אֶת עַצְמוֹ
לנבּוֹל בצהוּבִּים,
בחוּמִים,
בעכוּרִים,
כְּדֵי לְסַמֵּן לַסְּתָו
כְּבָר לָבוֹא
…
הפוסט מוקדש באהבה לאבא שלי
זכרונו לברכה.
השאר תגובה