זה "זמן טיוטות",
כך אני כותבת ביומן שלי מדי בוקר.
אני כותבת את היומנים שלי בבוקר.
נדמה לי שכבר למעלה מעשר שנים.
אני חושבת, מדברת, כועסת, מתמקחת, יוצרת,
ובוראת – קודם כל על הדף. מצאתי שהדרך
שלי להגשים, הכי טוב בעולם,
היא על הדף שלי, בבטחון של השורות הישרות,
שאף פעם לא כבד עליהן כל משא המילים השלי.
ומאז הקרונה,
השורה הזו שחוזרת על עצמה:
"זה זמן טיוטות".
אין טעם לתכנן,
לפחות לא רחוק מדי,
השארי בטיוטות,
אין טעם לחשוב,
גם לא שלושה ימים קדימה.
השארי בטיוטות יקרה,
"אנחנו כבר באמצע השנה ועוד לא ברור
לי מה הלאה (אני מתלוננת על פני שורות ארוכות)",
תכתבי רק לעצמך,
זה זמן טיוטות, ממילא מה שתכתבי היום,
כבר לא תקף למחר, המשיכי לכתוב את היום.
וכך אני כותבת
ים,
אישה מעיין,
אישה של שמש
זמן של עכשיו,
סקיצות.
זה מה שאני יודעת.
אבל אלו סקיצות של קווי מתאר כל כך רכים,
(עד שהם לא מחזיקים מים, שוב אני קובלת),
הכל פריך.
פריך זה טעים
המשיכי לכתוב
אני לא מבינה כלום,
המשיכי לכתוב אומרת המחברת.
בהמשך השורות,
אני מבינה שהקרונה היתה סוג
של "עדכון גרסא".
גלינג, הודעה על מסך הבית,
עדכון גרסא – עדכני כעת,
לא ניתן לעדכן מאחר יותר.
לחצתי על "אשר",
הידע יורד ויורד אל הגוף,
והנה הגוף משתנה, הרבה לפני המחשבה,
הוא צריך כאן ועכשיו, והרבה שמש,
הנה האגן מחפש שוב את התנועה
הנכונה,
והלב אומר "ממש לא" לכל כך הרבה דברים,
ופועם "כן" למעט מאד.
ציפורי הבוקר מתחילות להתעורר
רבע לחמש לפנות בוקר,
המחברת שלי נושמת איתי,
סקיצות של קווי מתאר רכים.
אני חושבת, מה שרך לא נשבר.
טוב לי לדעת את זה כרגע,
מחר זה כבר ישתנה.
….
.
השאר תגובה