תקשור הוא מעשה של אהבה ~ 8 תובנות על תקשור

1.
מעשה של אהבה

כדי "לפגוש" את הבורא והבריאה הרוטטים ברטט של חסד ואהבה עלינו להיות קשובות
ולהתרכך לקראתם. ההתרככות היא קריטית, כי היא מאפשרת להכיל את המסרים.
כמו תנועתם של המים, התנועה של ההתרככות מאפשרת לנו לקבל את צורת הכלי
(לקבל את הצורה = לקבל את המסר).

עם זאת, מכיוון שביומיום הראש שלנו עסוק באיזה דיאלוג מרובה משתתפות
ובמקביל אנחנו רצות אחרי הזנב של הרשימות, לרוב, אנחנו יותר דרוכות מאשר
רכות. כאשר ה"כלי שלנו" מלא ודרוך – סביר שלא נשמע כלום.

מה שהופך את המצב לטראגי במיוחד היא העובדה שאנחנו פונות לקבלת
מסרים כשאנחנו מסורבלות וכאובות במיוחד (אני יודעת, אני יודעת, זה טבעי לפנות
לעזרה כש"בוער" – אולי כדאי שנוסיף לרשימה גמילה מההרגל הזה).

עשו לעצמכן טובה, אתן לא רוצות לתקשר בזמן הכי גרוע שלכן, כי, שוב, סביר,
שבמקרה הטוב תשמעו את המצוקה שלכן מהדהדת בחזרה אליכן. במקרה הפחות טוב,
פשוט לא תשמעו כלום ושוב תתאכזבו (כוכבית: זה לא שהוא לא מקשיב, פשוט אי אפשר להכניס
מילה לתוך ההמולה הרגשית שאתן נמצאות בה).

מה עושים? בעקרון לא עושים. עודף של עשייה הוא בדיוק מה שמפריד בינינו
לבין תקשור. אל דאגה, אני לא מציעה להתכסות בשמיכה עד מעל לראש. המלצות פרקטיות
נמצאות בסעיף 2.

2.
תקשור הוא מעשה של אהבה ולכן מכיל את הגוף כולו

יש איזושהי תפישה, שסך הכל נדמית טבעית, שתקשור מתקיים דרך מרכזי האנרגיה העליונים.
תכלס זה די הגיוני, כי כדי לקלוט צריך אנטנות, ואנטנות מוצבות על הגג, כלומר על הראש.

אבל מה אם תקשור הוא לא רק עניין של קליטה אלא דבר שלם יותר? מכיוון שאלוהות בבסיסה
היא דבר שלם, אין כאן בכלל שאלה. תקשור הוא אכן יותר מ"קלט פלט".

תקשור שמגיע רק דרך היכולת לקלוט, לעולם ירגיש בשפה גבוהה מדי, לא נוגע בחיים של כאן
ועכשיו וחסר הגוון הרגשי-גופני. כלומר תקשור מרפא הוא תוצר של כֻּלִּיּוּת הגוף שלנו:
הבטן-רחם-אגן-ידיים וכפות רגליים יחפות שנוגעות באדמת החיים שלנו. תקשור עם
ניחוח של אדמה יכול לקחת אותנו גבוה ועם זאת לתת לנו קרקע מזינה והיציבה.

בנוסף לכל אלו, החיבור לגוף הוא אחד המפתחות המשמעותיים ביותר ביכולת להתחבר
למרחבי התקשור כמעט בכל מצב (ראו סעיף 1). החיבור מעלה מעלה, מתרחש דווקא דרך
קרקוע הגוף מטה מטה. התנועה מטה, מרוקנת את הספל מהמיותר ומאפשרת לידע
שמתקבל להיות מוכל אצלך בגוף ובתודעה.

האפשרויות כמעט אינסופיות: כל שילוב של נשימה ותנועה יעשה את העבודה.
ממקלחת טובה, הליכה, ריקוד, שחייה ועד תרגילי יוגה, תרגול "פראניאמה" (נשימה),
קבלת עיסוי עמוק ומנחם והרשימה ארוכה. במילים אחרות, אם את במאמץ לתקשר,
אם את לא מבינה מה בדיוק את "רואה", אם אין לך מושג מה את "שומעת" –
המסר החשוב ביותר עבורך הוא קודם כל להתחבר לגוף. המסרים בדרך!

3.
תקשור הוא מערכת יחסים בין אישה לבורא

לכן, אכזבה היא חלק מזה ולעיתים גם חוסר תקשורת מוחלט ("אתה לא מקשיב לי בכלל" למשל).
זה הזמן לכתוב: יש לנו פנקס מלא על אלוהים. אלו החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שלאלוהים
לא ממש אכפת מהפנקס. באופן שקשה לנו להבין, הוא זמין, גם בחגים, גם בשבתות וגם כשנשבר
לנו הלב בגללו (כביכול). אהבה ללא תנאי היא לא סתם סיסמא במרחבי הבריאה, אבל כאן על
פני האדמה אהבה ללא תנאי היא עדיין בגדר המלצה או פשוט שאיפה שקשה ליישם אותה
(מה עושים? סוג של תשובה בסעיף שמונה).

4.
להפריד בין הקולות

תקשורת טובה, מתחילה תמיד מהיכולת לזהות את הקול שלנו ולהבחין בינו לבין הקולות
האחרים – במקרה הזה מדובר בצלילים של אלוהים. רגע. זה דורש דוגמא שממש תפשט
את התאוריה: את מכירה את זה שבן הזוג שלך חוזר מהעבודה ואומר ש"הכיור מלא כלים".
מה שאת שמעת באותו רגע זה: "לא עשית כלום כל היום". שלוש, שתיים, אחת – מריבה.

כפי שאת כבר מבינה, ההבחנה בין הקול שלך לזה של הפרטנר שלך חיוני לתקשורת ביניכם.
בחיי היומיום שלנו כאמור אנחנו בעיקר שומעות את עצמינו, במקרה הטוב. במקרה הפחות נחמד,
מדובר בסדרה של קולות. היית רוצה לדעת איך זה מרגיש ומה זה אומר לזהות את הקול של הבריאה?
היית רוצה לדעת להבדיל בין הקול שלך לקול של הבריאה?
צרפתי בסוף הפוסט רשימת למידות שאת יכולה להוריד.
(הרשימה מיועדת בעיקר לתלמידות תטא הילינג, אבל גם אם לא למדת את מוזמנת להתנסות).

טיפ קטן: בניגוד למעמד הר סיני וכל הזיקוקים, הקול של הבורא מגיע בלי פירוטכניקה.
הבורא לא צועק חלומות, עצות ומסרים. האמת שאין לו צורך לצעוק, אחרי הכל הוא אלוהים.

5.
וְדִיַּקְתְ

(מכירות את המדבקה?) מגפת הדַּיֶיקֶתְ מכה בנו. אנחנו בעידן שבו דיוק הפך לערך מקודש. מרוב קדושה הוא הפך לעבודה קשה, גם במרחבים של התקשור כמובן. כל עוד הדיוק משרת אותנו זה נפלא. אם ההיפך מזה קורה, זה הזמן לחשב שנית את מסלול היחסים ביניכם. בכל מקרה, גיליתי שאנשים שמגיעים למפגשי "תטא הילינג" ותקשור לא בהכרח מחפשים דיוק. ממילא חיי המדף של דיוק הם קצרים. לעומת זאת אהבה, חמלה וקבלה הם ריפוי ארוך טווח. מסרים שימלאו את הלב, עיניים שיונחו בחמלה על מי שבא לקבל מאיתנו תמיכה, ישארו הרבה אחרי שהדיוק ידהה.

6.
סמלים, קטורת ונוצות?

אלוהים הוא הוויה שנרצה להתחבר אליה בעודנו חיות כאן, עכשיו, בלאדי, חריף, מחוספס, מלא טלטלות עם כל הכביסה המלוכלכת. אני בעצם אומרת שחלק מהדרך לשם, היא להביא את אלוהים לכאן, כי לפעמים הרצון להגיע באמצעות כל מיני "טריקים", עלול להיות מתיש.

7.
אלוהים – הדרך או היעד? (אולי הסעיף הכי חשוב)

באחד התיקשורים המסקרנים ביותר שקיבלתי נאמר לי: "את תגיעי כשתלכי!". אני חושבת שהכוונה היתה לעזור לי לקרוא את המפה: אלוהים לא נמצא באיזשהו מקום וגם אהבה ללא תנאי אינה שוכנת באיזשהו מקדש מלא הוד, ואלוהים הוא פשוט הדרך עצמה.

8.
אלוהים הוא פרדוקס

אלוהים שעשוי כולו שפע ומתקיים בעולם שבו אנשים הולכים לישון רעבים – הוא פרדוקס
אלוהים שעשוי שלום ומתקיים בעולם מלא מלחמות – הוא פרדוקס
אלוהים שהוא יופי טהור ומתגורר בעולם אלים – הוא פרדוקס

אפשר להתווכח עם הסידור הלא הוגן הזה, או, לתת לפרדוקס להפוך אותנו לנשים חומלות יותר, שמקדשות את המסתורין שמייצרת הסתירה, שמסכימות לא להבין כלום כל בוקר מחדש. אני סוברת שזה ישמור אותנו מספיק ענוות כדי לומר למטופלים שלנו ולעצמינו: "אני לא יודעת למה זה ככה, אבל אני יודעת שיש דברים יותר חשובים מצדק, למשל אהבה".